<h1>ספר הישר לר"ת — שו"ת סימנים נ"ה—נ"ו</h1>
<h2>דף צז.</h2>
שאל הרב ר' יוסף דאורלינש ועוד ילמדנו רבינו הא דאמרינן בפסחים בפ' כל שעה אמר רב קדרות בפסח ישברו דרב סבירא ליה כר' יהודה דאמר חמץ לאחר זמנו אסור ומקשה תלמודא ואמאי לישהינהו עד לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו דהא ס"ל חמץ שלא במינו מותר. ותימה לי אלמא דס"ל לבעל התלמוד דכלי שהוא נותן טעם לפגם מותר לבשל בו לכתחילה וא"כ כלי שבישל בו הגוי היום יבשל בו ישראל למחר לכתחילה וזו קולא גדולה היא זו, ואי משום דאין האיסור בעין, ה"נ אין האיסור בעין. ואי משום דהתרא בלע א"כ קדרות בפסח לשהינהו דלא ליעבד בהו קודם הפסח יום או יומים וליעבד בהו משום דהתרא בלע, ועוד קדרה חולבת ליעבד בהו בה בשר ושל בשר ליעבד בה חלב כיון שאינה בת יומא לכתחילה. ועוד יש לי מעות להרצותן אך חוששני פן אהיה לפני רבינו כמטריח. ואשר שאלת הא דאמרינן בפסחים פ' כל שעה [ל' ע"א] אמאי לישהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו וקשיא לך אלמא ס"ל למקשה דכלי נותן טעם לפגם מותר לבשל בו לכתחילה וא"כ מותר לבשל בכלי גוים שאינן בני יומן, טעית דהך פירכא משום משהו, ועוד מה בכך דאפילו בנותן טעם ואם כן סובר, אלמלא שינוייא דסיפא סובר כך, וגם בשילהי ע"ז [ע"ו ע"א], פריך אי הכי לכתחילה ומשני גזירה משום בת יומא. וכן דרך התלמוד להקשות תמיהות גדולות שהכא לא נזכר בו אמורא, ואפי' נזכר בו אמורא בכמה מקומות ישאל התלמוד דבר אחר ויתרץ, וכ"ש הכא דבמשהו לפגם, ומה שלא תירץ הכא כדמתרץ בע"ז משום דגבי חמץ במשהו בעי ועוד ליכא בת יומא אלא יום ראשון של פסח עד חצות והילכך מתרץ משום מינן. ומ"מ בהלכה לא דקדקת כפי שאלתך שהמקשה משום משהו פריך דאי נותן טעם כ"ע מודי דישברו מדלא פריך ולישהינהו עד לאחר הפסח וליעבד בהו בין במינן בין שלא במינן. אלא בליעת קדירה בחמץ חשיב ליה במשהו דחמץ בעיניה לא מבשלי ליה ברוב קדירות ואי נמי סמיך אטעמא דקפילא. ולא דמי לכחל דבדידיה משערינן [חולין צ"ז ע"ב], ולפירכא דקא פריך בשילהי ע"ז אי הכי לכתחילה נמי ששכחת להביא ממנו ראיה לפי פירושך בנותן טעם אלא הבאת ראיה מקדירות חולבות ומכלי הגוים ולתמוה על השואל לא דמי לההיא כדפרישית, דהתם מוכח דקדירה בנותן טעם דהכי סתמא דתלמודא למאן דאית ליה מין במינו לא בטיל ולמאן דאית ליה בטיל דאכולהו פריך ובין במינו בין שלא במינו. והוה ליה למיפרך מרגניתא הך דכחל דחולין וקדירה דע"ז ודרב מספקא ליה אי נותן טעם לפגם אסור או מותר [ע"ז ס"ח ע"ב] למאי דמפרשית שמעתא דפסחים בנותן טעם, ופרכת חספא מכלי גוים וממעשים בכל יום לפי השואל ולפירושך נותן טעם שאינו. ומעשים דידן לפי המשיב. ופירושא דשמעתא הכי איתא אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לישהינהו אחר הפסח ונעביד בהו שלא במינו, פי' לא מבעיא אי אמרת קסבר רב טעם לפגם דהיינו קדירה שאינה בת יומא מותר דמצי למיפרך ונשהינהו חד יומא וניעבד בהו בין במינן בין שלא במינן דהוה ליה לשנויי גזרה משום בת יומא כדמשני בשילהי ע"ז, אלא אפילו אם תמצי לומר סבר רב טעם לפגם אסור דהיינו קדירה שאינה בת יומא, נישהינהו לאחר הפסח ונעבד בהו שלא במינן, דהא חמץ בקדירות קים להו דמשהו הוי ולא יהיב טעמא ולישתרי לכתחילה, דאין מבטלין איסור לכתחילה לא שייך אלא בדבר שהאיסור בעיניה כגון סאה תרומה במאה אבל בבליעת קדירה דלא יהיב טעמא לא אמרינן דמה לי להתיר אוכלין כשנתערב בדיעבד ומה לי להתיר קדירה שאין לה טהרה אלא שבירה בנתערב בה בדיעבד כיון שלא יצא איסורה אלא בהיתר. והא דאמרינן קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בה בנותן טעם, מכלל דלכתחילה לא מבשלינן, התם משום דילמא יהיב טעמא ולא אדעתיה אבל חמץ לא אפשר אלא בלא טעמא דכולהו חמץ בקדירה במשהו. אבל ליעבד בהו במינן לא מצי פריך דבמינו לאחר זמנו במשהו וטעם לפגם דהיינו קדירה שאינה בת יומא אסור לרב. ומשני גזרה דלמא אתי למעבד בהו במינן ולא מצי לשנויי גזרה משום קדריה בת יומא, דכיון דאסרת ליה כל ימי הפסח לא משכחת בת יומא אלא יום ראשון של פסח עד חצות אם לא באקראי בעלמא. אבל אי סבר רב טעם לפגם מותר דשרית ליה בתוך ימי הפסח איכא לשנויי הכא כדפרישית לעיל ל"ש יום אחד ל"ש כמה ימים.
